We had to answer a question based on Yossel Birstein's short story "Two Meetings." Below is what I wrote. (Anyone who wants can copy and paste it into google translate and get a rough idea of what I said):
שיעורי בית: מצב שהזמן נעצר
לפני כמה שנים הסבתה שלי הייתה מאד חולה. זה כבר האמשיך שבע שנים. באתי לישראל כדי להיות איתה. ידענו שזה הסוף. כל המשפחה ישב בשקט. חיכינו. אצלנו במשפחה, סבתה שלנו תמיד ידאה בדיוק מה כולם צריכו. היא לא היתה מודעת מספיק כדי לעזור. ישבתי עם סבה בפנים הבית העצוב, השקט, המחכה...ופשוט הייתי. וחיכיתי. בשביל מה? בשביל מתי? פשוט חיכיתי.
בעוד שבוע ידעתי שאני הייתי חייבת לחזור הביתה לעבודה חדשה. ידעתי שאם היא תמות, אני לא תוכל לחזור. בלילה לפני הטיסה חזרתי להטבונן בה עוד פעם אחת. כאשר אמרתי לה שאני אוהבת אתה, כל כך רציתי שהיא תגיב. ידעתי שזה יהיה לשווא. ניגשתי, ליטפתי את פניה, ולחשתי שאני אהבת אתה. שהיא תמיד תהיה בלבי. התחלתי להתרחק, דמעות מצטברות בעיני. היא החזיקה אתם במשך כמה דקות. הרגשתי לרגע היא באמת היתה נוכחת. היא היתה מחזיקה לי את היד חזק, חזק אל לבה. זו היתה הדרך שלה לעשות את זה בפעם האחרונה. במהלך רגע, הזמן עמד מלכת.
בשבוע הבא, היא נפטרה. אני שומרת את הרגע הזה איתי לנצח.
No comments:
Post a Comment